פסק-דין בתיק עת"מ 2398-09

העותרים בעתירה שלפני הינם תושבי העיר טירה, אשר הגישו את העתירה שבכותרת כנגד עיריית טירה (להלן: " העירייה") וכנגד חברת מ.ג.ע.ר בע"מ, אשר סיפקה לעירייה שירותי גביית ארנונה במועדים הרלבנטיים לעתירה (להלן: " חברת הגבייה").

בעתירתם טוענים העותרים, כי המשיבות השיתו עליהם חובות עבר בארנונה, למרות שבידי העותרים אישורים בכתב יד המעידים על סילוק החובות האמורים. על פי הטענה, אישורים אלו ניתנו לעותרים על ידי עובדי חברת הגבייה במסגרת "מבצעי גבייה" שאותם ערכה העירייה, שבמהלכם משלמי הארנונה זכו להנחות או להפחתות מחוב הארנונה שנרשם לחובתם. העותרים טוענים, כי האישורים שניתנו להם הינם, לכל הפחות, בגדר הבטחה שלטונית מחייבת למתן הנחה בתשלום הארנונה. על פי הטענה, בסוף שנת 2009, בד בבד עם החלפת ראש העיר המכהן, יצאו המשיבות במדיניות חדשה, שלפיה אין כל תוקף לאישורים הידניים שניתנו לתושבי העיר לאורך השנים. לאור זאת, ביקשו המשיבות לגבות חובות עבר אך ורק על פי הרשום בספריהן, תוך התעלמות מאותם אישורים ידניים אשר ניתנו בעבר כאסמכתא למתן הנחה או הפחתה והן אף פתחו בהליכי גבייה מנהליים לצורך כך. על רקע זה, הוגשה העתירה.

בעתירתם עתרו העותרים לקבלת סעד הצהרתי המחייב את המשיבות לעדכן את הרישום בספריהן בהתאם לאישורים הנמצאים בידי העותרים. בהתאם להחלטתי מיום 15.4.12, תוקנה העתירה כך שהיא כוללת גם סעד חלופי, שלפיו יפסקו הליכי הגבייה המנהליים כנגד העותרים, בכל הנוגע לחובות נטענים עד ליום 31.12.08.

1. רקע הדברים ומהלך הדיון בעתירה

העותרים, תושבי העיר טירה, הגישו את העתירה שלפניי לאחר שהעירייה, המנוהלת על ידי חשב מלווה מאז שנת 2004, נקטה נגדם בשלהי שנת 2009 בהליכי גבייה מינהליים בגין חובות ארנונה נטענים.

על פי הנטען בעתירה, העותרים מחזיקים באישורים בכתב המעידים על סילוק החובות האמורים, אותם צירפו כנספח א' לעתירה. עיון במסמכים האמורים מעלה, כי המדובר בתדפיסים שונים מתוך המערכת הממוחשבת של העירייה, כגון קבלות, ספחים וכיו"ב, אשר נרשם על גביהם, בכתב יד, כי המשלם סילק את מלוא חובותיו לעירייה עד לתאריך מסוים. על גבי האישורים האמורים הוטבעה חותמת העירייה.

העותרים טוענים בעתירתם, כי לאורך השנים סבלה העירייה מאי סדרים רבים בגביית הארנונה ומרישום בלתי סדיר של חיובי הארנונה ותשלומי הארנונה, תוך שכספים ששולמו על ידי התושבים "נעלמו" באורח פלא מקופת העירייה. על פי הנטען, אי סדרים אלו, לצד מצבה הכלכלי הרעוע של העירייה, הביאו את העירייה לצאת בנוהל חדש, או במעין "מבצע גבייה", שלפיו תשלום הארנונה יעשה כנגד מתן הפחתה או הנחה מסוימת. בהתאם לכך, הונפקו למשלמים אישורים על התשלומים ששילמו בפועל, תוך שבכתב יד צוין כי התשלום מהווה גמר חשבון עד לתאריך הנקוב באישור, באופן שגילם הנחה או הפחתה מיתרת הארנונה הקיימת.

לטענת העותרים, בסוף שנת 2009, בד בבד עם החלפת ראש העיר המכהן, יצאו המשיבות במדיניות חדשה, שלפיה אין כל תוקף לאישורים הידניים שניתנו לתושבי העיר לאורך השנים. לאור זאת, ביקשו המשיבות לגבות חובות עבר אך ורק על פי הרשום בספריהן, תוך התעלמות מאותם אישורים שניתנו בעבר כאסמכתא למתן הנחה או הפחתה ואף פתחו בהליכי גבייה מנהליים לצורך כך.

על רקע האמור, הגישו העותרים את העתירה שלפני, במסגרתה הם עותרים לקבלת סעד הצהרתי המחייב את המשיבות לעדכן את הרישום בספריהן בהתאם לאישורים המוחזקים בידיהם. בד בבד עם העתירה, הגישו העותרים בקשה למתן צו ביניים, האוסר על המשך הליכי הגבייה המינהליים עד להכרעה בעתירה. ביום 1.11.09 נעתר כב' השופט ק' ורדי לבקשה.

המשיבות הגישו את תגובותיהן לעתירה, במסגרתן העלו טענות מקדמיות שונות, שאת חלקן העלתה חברת הגבייה עוד קודם לכן במסגרת בקשתה לדחיית העתירה על הסף (הבקשה נדחתה על ידי כב' השופט ק' ורדי בהחלטתו מיום 29.9.09). לגופה של העתירה נטען, כי האישורים שבידי העותרים, המתיימרים להיות אישורים ממחלקת הגבייה, אינם חוקיים, לא הונפקו על ידי העירייה או מי מטעמה וכי ככל שאכן הונפקו אישורים כאמור, הרי שהם הונפק בחוסר סמכות וללא רשות, על ידי עובד זוטר של חברת הגבייה הנחשד בביצוע מעילות, ואין בהם כדי לחייב את העירייה. נטען גם, כי בניגוד לנטען בעתירה, העירייה מעולם לא יצא ב"נוהל" או ב"מבצע" לתשלום חובות ארנונה. נטען עוד, כי על קיומם של האישורים למדו המשיבות רק לאחר שננקטו הליכי גבייה מינהליים כנגד העותרים, אשר בתגובה התייצבו במשרדי המשיבות כשבידיהם האישורים האמורים.

יצוין, כי לתמיכה בתגובת העותרים לבקשה לסילוק על הסף צורף תצהירו של מר עבד אלרחמן ח'יט, שהינו עובד מחלקת הגבייה שהנפיק את האישורים נשוא העתירה. מר ח'יט הצהיר, כי ההנחות שנתן במסגרת האישורים ניתנו על דעתם ובהנחייתם של מנהלי חברת הגבייה והחשב המלווה של העירייה, מר משה לוי, המכהן בתפקידו משנת 2006. כן הצהיר, כי ההנחות נרשמו בזמן אמת בספרי העירייה וכי רק בחודש אוגוסט 2008 בוטלו ההנחות. מר לוי, מצדו, הגיש תצהיר לתמיכה בתגובת העירייה לעתירה, שבמסגרתו הכחיש מכל וכל את האמור בתצהירו של מר ח'יט. מר לוי הצהיר, כי מעולם לא אישר את ההנחות הנטענות, כי מעולם לא נתן הסכמה למתן האישורים וכי מעולם לא ידע על הוצאתם.

לאחר שהתקיים דיון בעתירה ולאחר שהצדדים הגישו את סיכומיהם, הגישו העותרים  בקשה לתיקון העתירה בדרך של הוספת סעד חלופי על הסעדים שנמנו על העתירה המקורית, שלפיו יפסקו הליכי הגבייה המנהליים כנגד העותרים, בכל הנוגע לחובות נטענים עד ליום 31.12.08. כאמור, ביום 15.4.12 נעתרתי לבקשה.

2. טענות הצדדים

העותרים טוענים, כי האישורים שאותם צירפו לעתירה ואשר בגדרם ניתנו להם הנחות בתשלום הארנונה, הינם בעלי תוקף משפטי מחייב וכי יש לאכוף אותם. על פי הטענה, אותן הנחות ניתנו על ידי עובדי חברת הגבייה, אשר פעלו מטעם העירייה ואף הטביעו על האישורים את חותמת העירייה, ועל כן על העירייה לכבד את ההסכמות שאליהן הגיעה חברת הגבייה עם הנישומים. 

העותרים טוענים עוד, כי האישורים שניתנו להם לאורך השנים מהווים, לכל הפחות, הבטחה מינהלית למתן הנחה בתשלום הארנונה ולסילוק החוב, אשר ניתנה על ידי העירייה. נטען, כי כל התנהלות הסותרת הבטחה זו הינה בבחינת חוסר תום לב משווע.

העותרים מוסיפים וטוענים, כי אף אם האישורים נעדרים חתימה של ראש העיר, כמצוות סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: " פקודת העיריות"), הרי שבנסיבות העניין יש להגמיש את העמידה על הדרישה הצורנית הקבועה בסעיף 203 לפקודת העיריות, לאור עקרון תום הלב וחובת ההגינות של הרשות המינהלית.

עוד טוענים העותרים, כי הם הסתמכו על האישורים שקיבלו מהמשיבות, פעלו וניהלו את חייהם בהתאם לאישורים אלה וכי גם המשיבות הסתמכו על האישורים האמורים כעל אישורים תקפים וזאת עד ליום 31.12.08. לאור האמור, היה על המשיבות, לכל הפחות, לאפשר לעותרים לטעון כנגד שינוי המדיניות בטרם הוחלט שלא לכבד עוד את האישורים שניתנו בעבר. 

לבסוף טוענים העותרים, כי בנסיבות העניין לא היה מקום לנקוט בהליכי גבייה מינהליים כנגדם, לנוכח האישורים המצויים בידיהם ולנוכח היות החוב הנטען שנוי במחלוקת. על פי הטענה, היה על העירייה להגיש תביעות חוב כנגד העותרים, כאשר במסגרת הליכים אלו יכולים היו העותרים להציג את האישורים המצויים בידיהם ולהוכיח כי האישורים הינם תקפים. נטען, כי לא היה מקום לנקוט בהליכי גבייה מינהליים גם לנוכח הסתירה בין יתרות החוב המיוחסות לעותרים על ידי העירייה לבין אלה המיוחסות לעותרים על ידי חברת הגבייה.  

חברת הגבייה טוענת, כי לנוכח הסעד המבוקש במסגרת העתירה, לא מתקיימת כל יריבות בינה לבין העותרים, שכן לחברת הגבייה, כגורם ביצועי, אין כל סמכות או שיקול דעת בעניין עדכון אותם "אישורים" במחשבי העירייה.